אתם לא באמת יכולים לעשות כמה משימות במקביל. אתם פשוט מחליפים ביניהן מהר — ומשלמים על זה.

אתם עונים למייל, מקשיבים חצי אוזן לשיחה, מציצים בהודעה ועוברים ללשונית אחרת — הכול בבת אחת, ומספיקים יותר. או לפחות ככה זה מרגיש. לריבוי משימות יש מוניטין של מיומנות יעילה, ואפילו מרשימה, סימן למי שיודעים ללהטט. האמת הלא נוחה שעולה מעשורים של מחקר קוגניטיבי היא שמה שאתם עושים הוא לא ריבוי משימות בכלל, אלא מעבר מהיר בין משימות — וזה מאט אתכם, הופך אתכם למועדים יותר לטעויות ומעייף אתכם יותר מאשר אם פשוט הייתם עושים דבר אחד בכל פעם.

זה חשוב כי הטלפון הפך את כולנו לרב־משימתיים כפייתיים — עבודה פלוס הודעות פלוס פידים פלוס התראות, בחפיפה מתמדת. אם תחושת הפרודוקטיביות היא אשליה והמחירים אמיתיים, כדאי לדעת את זה. הנה מה שהמוח שלכם באמת עושה כשאתם "מבצעים כמה משימות במקביל," למה זה מרגיש יעיל כשזה לא, ואיך להחזיר לעצמכם את המיקוד שהוא גובה בשקט.

מה המחקר מצא

• חלשים יותר במעבר בין משימות: מי שמבצעים ריבוי משימות במדיה הציגו תוצאות נמוכות יותר במבחן של יכולת מעבר בין משימות, כנראה משום שהם סיננו פחות טוב מידע לא רלוונטי (Ophir et al., 2009).
• ממצאים מאוחרים יותר מעורבים: סקירה מאוחרת יותר מצאה שמי שעושים יותר ריבוי משימות במדיה לרוב מצליחים פחות במשימות קשב, אף שרבים מהמחקרים לא מוצאים הבדל בין הקבוצות (Uncapher & Wagner, 2018).

המוח שלכם לא באמת יכול לבצע שתי משימות חשיבה בו־זמנית

במשימות שדורשות תשומת לב מודעת, המוח הוא בעצם מעבד חד־ערוצי — הוא לא יכול באמת להקדיש קשב לשתיים מהן בו־זמנית. מה שמרגיש כמו לעשות שני דברים יחד הוא בעצם הקשב שלכם שקופץ במהירות הלוך ושוב ביניהם, ומטפל בכל אחד במקטעים מתחלפים. זה לא עיבוד מקביל; זו חלוקת זמן, וזה קורה כל כך מהר עד שזה יוצר אשליה משכנעת של בו־זמניות.

החריג הוא משימות שבאמת נעשות אוטומטית — אפשר ללכת ולדבר, כי הליכה לא דורשת תשומת לב מודעת. אבל ברגע ששתי המשימות דורשות מאמץ קוגניטיבי אמיתי (כתיבה והקשבה, קריאה ושיחה), הן מתחרות על אותו משאב קשב מוגבל, והמוח שלכם צריך לעבור ביניהן. אין גרסה של המוח שלכם שבאמת עושה שתי משימות תובעניות בו־זמנית. הלהטוטנות שאתם גאים בה היא רציפה, לא בו־זמנית.

מה שאתם קוראים ריבוי משימות הוא תשומת הלב שלכם שקופצת הלוך ושוב, ומטפלת בכל משימה בחלקים. זה לא עיבוד מקביל — זו החלפה מהירה, וכל מעבר כזה גובה מכם בשקט זמן, דיוק ואנרגיה.

המחיר של המעבר בין משימות

בכל פעם שאתם עוברים ממשימה למשימה יש לזה מחיר — פרק זמן קצר שבו המוח צריך להתנתק ממשימה אחת ולהסתגל לאחרת. חוקרי קוגניציה מדדו שוב ושוב את "מחירי המעבר" האלה: מעבר בין משימות הופך אתכם לאטיים יותר ונוטים יותר לטעויות מאשר להישאר על משימה אחת. כל מעבר בודד עולה רק שבריר שנייה, אבל כשמכפילים זאת על פני מאות המעברים ביום של ריבוי משימות, הזמן האבוד והשגיאות הנוספות מצטברים לכדי כמות משמעותית.

גרוע מזה, המחיר הוא לא רק עצם המעבר. אחרי הפרעה, לוקח זמן משמעותי לבנות מחדש לגמרי את הריכוז במשימה המקורית — מחקר של גלוריה מארק מצא שזמן ההתאוששות גבוה באופן מפתיע. לכן מבט "מהיר" בהודעה באמצע משימה לא עולה לכם רק כמה שניות של קריאה; הוא עולה לכם את הדרך חזרה אל ריכוז עמוק אחר כך. ריבוי משימות כרוני אומר שכמעט אף פעם לא מגיעים לריכוז עמוק באמת, כי שוב ושוב משלמים את מחיר הכניסה מחדש עוד לפני שמגיעים לשם.

זה גם פוגע ביכולת שלכם לסנן

יש גם ממצא לטווח ארוך יותר. מחקר של Ophir, Nass ו-Wagner מצא שמי שמרבים בריבוי משימות במדיה היו בפועל פחות טובים בסינון מידע לא רלוונטי ובהחלפה יעילה בין משימות — ההפך ממה שאפשר היה לצפות. מחקרים מאוחרים יותר מצאו שהקשר קטן יותר ופחות עקבי, והוא מתאמי: ייתכן שאנשים שנוטים יותר להסחה מרבים יותר בריבוי משימות (Uncapher & Wagner, 2018). כך או כך, שנים של ג'אגלינג בין משימות לא נראות כמשהו שהופך אנשים לטובים יותר בזה. תרגול ריבוי משימות מחזק את הנטייה להיסח דעת.

למה זה מרגיש פרודוקטיבי כשזה לא

אם ריבוי משימות הוא גרוע יותר בכל מדד, למה זה מרגיש כל כך יעיל? חלקית כי להיות עסוקים מרגיש כמו פרודוקטיביות — התחושה של ללהטט בין הרבה דברים נתפסת כ"להספיק הרבה", גם כשכל דבר נעשה גרוע יותר ולאט יותר. התחושה של מאמץ ופעילות מתפרשת בטעות כתפוקה.

בחלקו זה כי עצם המעברים עצמם מספקים בצורה עדינה. כל מעבר למשימה חדשה, להודעה חדשה, ללשונית חדשה נותן מנה קטנה של חידוש וגירוי — אותה משיכה שמניעה גלילה. לכן ריבוי משימות יכול להרגיש מרתק יותר ממיקוד במשימה אחת, גם כשהוא משיג פחות, כי המעבר התמידי מספק את הצורך בחידוש. אתם לא נשארים עסוקים כי זה עובד; אתם נשארים עסוקים כי זה מרגיש מגרה. זה מתחבר לרמת הגירוי המוגברת שאנחנו מתארים ב-popcorn brain.

איך לחזור למיקוד במשימה אחת

מכיוון שהמחיר נובע ממעברים בין משימות, הפתרון הוא לשמור על רצפים של ריכוז אמיתי במשימה אחת — והמקור הגדול ביותר למעברים לא רצוניים הוא, כמובן, הטלפון:

• הסירו את הטריגרים למעבר. רוב ריבוי המשימות קורה בלי כוונה, בעקבות התראות והטלפון בהישג יד. אם משתיקים התראות ומניחים את הטלפון בצד בזמן עבודה ממוקדת, חלק גדול מהמעברים פשוט נפסק. ראו כיבוי ההתראות שלכם.
• עבדו על משימה אחת במקטעים. עבדו על דבר אחד, על לשונית אחת, לפרק זמן קבוע לפני שעוברים. זה לא נוקשות — אתם פשוט חוסכים את מס המעבר ומאפשרים לעצמכם באמת להגיע לריכוז עמוק.
• קבצו את הדברים הקטנים. אימיילים, הודעות וסידורים לא צריכים להפריע למשימה המרכזית כל אחד בנפרד. טפלו בהם במקבצים ייעודיים, כדי שיהיו הקשר אחד ולא עשרות מעברים.
• שימו לב לדחף למעבר והתנגדו לו. באמצע משימה, כשאתם מרגישים את המשיכה לקפוץ למשהו אחר, זיהו את זה כרפלקס המעבר (והמנה הקטנה של החידוש שהוא נותן) ולא כצורך אמיתי. כל פעם שלא פועלים לפי זה, הוא נחלש.
• שמרו גם על ריכוז במשימה אחת בזמן פנאי. ההרגל נבנה בכל מקום — צפו בסדרה בלי הטלפון, אכלו בלי מסך. ראו למה כבר אי אפשר פשוט לצפות בטלוויזיה.

הצד הסביבתי — הסרת הדברים שמפעילים מעבר לא רצוני — עושה את רוב העבודה, וזה לב המדריך שלנו על הפחתת זמן מסך בלי כוח רצון. לא צריך להפוך לממושמעים באופן על-אנושי; צריך למנוע מהסביבה למשוך את תשומת הלב שלכם כל כמה דקות.

השורה התחתונה

ריבוי משימות הוא מיתוס שמתחפש למיומנות. המוח שלכם לא יכול להקדיש תשומת לב מודעת לשני דברים תובעניים בו־זמנית — הוא עובר ביניהם במהירות, ובכל מעבר יש מחיר בזמן, בדיוק ובאנרגיה, ואצל מי שמרבים בריבוי משימות אין סימן להשתפרות בזה. זה מרגיש פרודוקטיבי כי העיסוק הרב מחקה פרודוקטיביות, והמעבר בין משימות מספק את הצורך בגירוי חדש, אבל התחושה היא האשליה, והמחירים אמיתיים.

הטלפון הפך את ריבוי המשימות הכפייתי לברירת המחדל, ולכן הפתרון הוא בעיקר להסיר את הטריגרים — לכבות התראות, להרחיק את הטלפון, ולעשות דבר אחד בכל פעם במקטעים מוגנים. התמקדות במשימה אחת אינה איטית יותר או מיושנת; כך המוח באמת עושה את העבודה הטובה, המהירה והמדויקת ביותר שלו. הפסיקו ללהטט בין משימות. עשו דבר אחד. תספיקו יותר, תעשו את זה טוב יותר, ותרגישו פחות עייפות תוך כדי.

Sources

1. Rubinstein, J.S., Meyer, D.E., & Evans, J.E. (2001). Executive control of cognitive processes in task switching. Journal of Experimental Psychology: Human Perception and Performance, 27(4), 763–797.
2. Ophir, E., Nass, C., & Wagner, A.D. (2009). Cognitive control in media multitaskers. Proceedings of the National Academy of Sciences, 106(37), 15583–15587.
3. Mark, G., Gudith, D., & Klocke, U. (2008). The cost of interrupted work: More speed and stress. Proceedings of the SIGCHI Conference on Human Factors in Computing Systems, 107–110.
4. Monsell, S. (2003). Task switching. Trends in Cognitive Sciences, 7(3), 134–140.
5. Madore, K.P., & Wagner, A.D. (2019). Multicosts of multitasking. Cerebrum, 2019, cer-04-19.
6. Uncapher, M.R., & Wagner, A.D. (2018). Minds and brains of media multitaskers: Current findings and future directions. Proceedings of the National Academy of Sciences, 115(40), 9889–9896.

איך אנחנו חוקרים ובוחנים את זה