FOMO לא קשור לפספס. זה קשור להשוואה.

אתה מבלה ערב בסדר גמור. ואז אתה פותח פיד ורואה שלושה אנשים שאתה מכיר במסיבה שלא הוזמנת אליה, חופשה טרופית של מישהו, וחבר שמבשר חדשות טובות. פתאום הערב שלך מרגיש כמו פרס ניחומים. ההרגשה הלא נעימה בבטן שלך יש לה שם — FOMO, הפחד מפספוס — והיא הפכה לאחת מתופעות הלוואי הכי אמינות של לשאת את כל העולם החברתי בכיס שלך.

FOMO נתפס כתופעה של חוסר ביטחון קל או חיבור יתר לאינטרנט. אבל זהו תופעה פסיכולוגית אמיתית שנחקרה עם גורמים ספציפיים, וחשוב לציין שזה לא באמת קשור לאירועים שאתה מפסיד. להבין במה זה באמת עוסק — וזה לא מה שזה מרגיש — זה מה שמאפשר להוריד את הווליום.

מה זה FOMO בעצם

חוקרים מגדירים את פחד ההחמצה כהרגשה מתמשכת שאחרים עשויים לחוות חוויות מתגמלות שאתה לא נוכח בהן, בשילוב עם רצון להישאר מחובר כל הזמן למה שאחרים עושים. המונח נחקר לעומק על ידי אנדרו פריזביולסקי וצוותו, שמצאו ש-FOMO קשור למצב רוח נמוך, לסיפוק חיים נמוך, ו—בצורה בולטת—לשימוש כפייתי יותר ברשתות חברתיות. FOMO דוחף אותך לפיד, והפיד מזין את ה-FOMO.

הנה החלק שמשנה את הכל: FOMO נובע מצרכים פסיכולוגיים שלא התממשו, במיוחד הצורך להשתייך ולהרגיש מחובר. כשצרכים אלה לא מתממשים, הפחד להרגיש מנותק מחוויות של אחרים גובר. אז הכאב שאתה מרגיש לא באמת "הייתי רוצה להיות במסיבה הספציפית הזו." זה שאלה עמוקה יותר "האם אני מחובר, האם אני משתייך, האם אני עומד בקצב?" — והפיד מעוצב בצורה מדויקת כדי לגעת בדיוק בנקודה הזו.

FOMO מרגיש כאילו זה על המסיבה שאתה מפסיד. זה באמת על שאלה יותר בסיסית — האם אני עומד בקצב, האם אני משתייך? — ופיד שמיועד לגרום לתשובה להרגיש כמו 'לא' מאה פעמים ביום.

למה הפיד מייצר את זה

FOMO היה קיים לפני הרשתות החברתיות — בני אדם תמיד דאגו להשתייכות חברתית. אבל הפלטפורמות הפכו כאב חד לעקביות מתמשכת, דרך כמה מציאות עיצוביות ספציפיות.

אתה רואה את כל ההצלחות של כולם, בבת אחת

אנשים מפרסמים את הרגעים הכי טובים שלהם — המסיבה, הטיול, הניצחון — וכמעט אף פעם לא את יום שלישי הרגיל או את היום הרע. אז הפיד שלך הוא סרטון מעוצב של חוויות השיא של עשרות אנשים, דחוס לתוך גלילה אחת. אתה מוצא את עצמך משווה את החיים הרגילים והלא ערוכים שלך מול ההצלחות המעובדות של אחרים. שום חיים אמיתיים לא יכולים להתחרות בזה, וזה הסיבה שהפיד תמיד משאיר אותך מרגיש מאחור. זהו אותו מנגנון שעומד מאחורי המאמר שלנו על <a href="/blog/posts/social-media-comparison/">למה הרשתות החברתיות גורמות לך להרגיש רע יותר</a>.

החמצה עכשיו נראית ולא ניתנת להכחשה

לפני המדיה החברתית, אם לא הזמינו אותך למשהו, בדרך כלל פשוט לא ידעת. עכשיו יש לך תיעוד בזמן אמת, בצורת תמונה, של הדבר המדויק שבו לא היית חלק. הפלטפורמה ממירה היעדרות שהייתה פעם בלתי נראית לתמונה חיה וחוזרת של הוצאה. זה לא תופעת לוואי — פעילות חברתית נראית היא מה שגורם לך לבדוק, והבדיקה שלך היא המוצר.

המעגל ש-FOMO יוצר

FOMO מחזק את עצמו בדרך לא נעימה במיוחד. אתה מרגיש מנותק או מפגר, אז אתה בודק את הפיד כדי להתחבר מחדש ולנחם את עצמך. אבל הפיד — המבוסס על הדגשות והדרה נראית — גורם לך להרגיש עוד יותר מאחור, לא פחות. אז אתה בודק שוב. ההתנהגות עצמה שמבטיחה הקלה מספקת עוד מהכאב, מה שמניע עוד מההתנהגות.

זו הסיבה שהעצה "פשוט תשתמש בזה פחות" נשמעת ריקה במיוחד עבור FOMO: הפלטפורמה פועלת כאסטרטגיה (שלא מצליחה) שלך כדי לענות על צורך אמיתי להשתייך. אתה לא יכול פשוט להוריד את זה מבלי לטפל בצורך שמתחת, אחרת אתה תימשך חזרה. הדרך לצאת היא לא רק להשתמש בפיד פחות — אלא למלא את הצורך בהשתייכות במקום שהפיד לא יכול לסכל אותו.

איך לשתוק את זה

כי FOMO הוא בעיה של צרכים לא ממומשים בתחפושת של פחד מהחמצה, הגישות שעובדות מתייחסות גם לפיד וגם לצורך שמתחתיו:

<li><strong>תן שם לרגש האמיתי.</strong> כשמכה הכאב, שאל: האם זה באמת קשור לאירוע הזה, או להרגשה של ניתוק עכשיו? כשאתה נותן לזה שם כצורך שייכות במקום FOMO ספציפי, זה לעיתים מפחית את הכאב מיד — אתה מפסיק לרדוף אחרי המסיבה ומבחין ברגש האמיתי.</li><li><strong>השקיע בקשרים אמיתיים במקום בקשרים ברשת.</strong> הצורך שמתחת ל-FOMO מתממש על ידי קשרים אמיתיים, לא על ידי צפייה בחיים של אחרים. שיחה אמיתית אחת עושה יותר לכאב מאשר שעה של גלילה, שמזינה אותו רק.</li><li><strong>בחר את מה שאתה רואה לפי המציאות, לא לפי ההיילייטים.</strong> השתק או בטל עוקב אחרי החשבונות שמעוררים השוואה באופן קבוע. אתה לא קטנוני — אתה מסרב לזרם שמותאם לגרום לך להרגיש מאחור.</li><li><strong>תרגל 'JOMO' — השמחה שבחסר.</strong> תן ערך מכוון לערב בבית, לרגעים שלא צולמו, לדברים שבחרת על פני מה שראית. להחמיץ את רוב הדברים זה נורמלי וטוב; הפיד פשוט גרם להיעדר להרגיש כמו כישלון.</li><li><strong>צמצם את הגישה לגורם המTrigger.</strong> פחות זמן בזרם ההיילייטים אומר פחות מכות השוואה. שלב את זה עם השינויים המבניים במדריך שלנו על <a href="/blog/posts/how-to-reduce-screen-time/">צמצום זמן המסך בלי כוח רצון</a>.</li>

השינוי החשוב ביותר הוא להכיר בכך שהפיד הוא לא חלון למה שאתה מפסיד — זה מכונה מסוננת, שמחזקת את ההדרה, מכוונת לצורך שלך להשתייך. ברגע שאתה רואה את זה כך, הכאב מאבד את הכוח שלו. הוא לא אומר לך את האמת על חייך; הוא עושה את העבודה שלו.

הנקודה החשובה

FOMO מרגיש כאילו הוא נוגע בחוויות הספציפיות שחומקות ממך, אבל בעצם הוא נוגע בצורך עמוק יותר להשתייך ולהתעדכן — מונע ללא רחמים על ידי פיד שמראה לך את כל ההצלחות של כולם בבת אחת והופך כל היעדרות לדימוי מוחשי של הוצאה מהקבוצה. ההשוואה לא הוגנת, וההרגשה שאתה מאחור היא התוצאה המתוכננת.

התרופה לא נמצאת במעקב יותר קשה אחרי הפיד כדי שלא תפספס שום דבר — זה רק מחזק את המעגל. זה לפגוש את הצורך האמיתי במקום אחר, בקשר אמיתי, ולהכיר בפיד כמכונת השוואה שהוא. אתה לא מפסיד את רוב מה שאתה רואה. מראים לך סרטון של רגעים בולטים ומבקשים ממך להרגיש קטן לידו. אתה יכול לסרב.

Sources

1. Przybylski, A.K., Murayama, K., DeHaan, C.R., & Gladwell, V. (2013). Motivational, emotional, and behavioral correlates of fear of missing out. Computers in Human Behavior, 29(4), 1841–1848.
2. Baumeister, R.F., & Leary, M.R. (1995). The need to belong: Desire for interpersonal attachments as a fundamental human motivation. Psychological Bulletin, 117(3), 497–529.
3. Elhai, J.D., Levine, J.C., Dvorak, R.D., & Hall, B.J. (2016). Fear of missing out, need for touch, anxiety and depression are related to problematic smartphone use. Computers in Human Behavior, 63, 509–516.
4. Beyens, I., Frison, E., & Eggermont, S. (2016). "I don't want to miss a thing": Adolescents' fear of missing out and its relationship to adolescents' social needs. Computers in Human Behavior, 64, 1–8.
5. Fardouly, J., Diedrichs, P.C., Vartanian, L.R., & Halliwell, E. (2015). Social comparisons on social media. Body Image, 13, 38–45.